מפח נפש והשהיית תגובה

הארנב הקשיב / קורי דורפלד

למי מאיתנו לא השתבשה פעם תוכנית? התפרק מגדל קלפים (פיזי או מטפורי)? נשפך קפה רותח או נשברה צנצנת מלאה פסטו איכותי 😱? ואיזה קול היה הראשון להגיע כשזה קרה? האם המבקר והשופט? ("איך שוב עשיתי את זה?") האם קול שחיפש אשמים? (אם הוא לא היה אומר לי...) או מיהר להציע פתרונות? (לא קרה כלום, אני אעשה X, Y, Z...) ואולי זכינו דווקא לקול מאפשר? (אויש.. כמה מבאס!...)

שלל מצבים וסיטואציות שהיינו מעדיפים להמנע מהם, ובכל זאת קרו ועוד יקרו. כי כאלה הם החיים. אם נשים לב טוב יכול להיות שנגלה שרוב הקולות כבר מוכרים לנו. אלה הקולות האוטומטיים שקופצים ממקום טוב, בסה"כ רוצים לעזור! אלא שבדרך יכול להיות שיספרו לנו סיפור שיסיח את דעתנו מגודל הכאב שאנו חשים באותו רגע. צער, כאב, אכזבה, כעס, עצב. אלו רגשות שלרוב ננסה להמנע מהם. יחד עם זאת, לעומת העולם הפיזי, שבו כשנתרחק ממשהו הוא פשוט יעלם, בעולם הרגש כשננקוט באסטרטגיה של המנעות, לרוב אותם רגשות יגדלו ויגדלו, וימשיכו להעיק עלינו... עד שנשים אליהם לב.

אחד הדברים שיכולים לסייע לנו במפגש עם רגשות לא נעימים הוא דווקא העצירה וההתקרבות. להגיד תודה לקולות שממהרים לתקן, ששופטים ומאשימים, להניח אותם לרגע בצד, ובמידה המתאימה לנסות לחקור את הרגש שהגיע. כל רגש יכול לספר לנו משהו אודות מה שהתרחש. אולי נפרץ גבול? אולי משהו לא היה בהלימה עם ערך שחשוב לי? אולי יש צורך שלא קיבל מענה? יכול להיות שנגלה שדווקא העצירה, ההקשבה, והלגיטימציה שניתן לעצמנו לחוות את הרגש במלואו - היא זו שתשחרר את ההיאחזות ברגש ותאפשר לו לנוע ולהתחלף ברגש אחר. אם לא נצליח לעשות זאת עבור עצמנו, נוכל לחפש זוג עיניים טובות שיאפשרו לנו לכאוב מבלי להזדרז לעבור הלאה אל הפתרון.

טיילור הצעיר היה עצוב לאחר שהמבנה האהוב שבנה התפרק. כל החיות מגיעות לייעץ ולעזור, אך שום עצה לא באמת מסייעת, במיוחד שהן דוגלות בהתעלמות מהדבר שבאמת כואב. עד שמגיע הארנב, שמציע לו את הדבר היקר ביותר שאנחנו יכולים להציע לעצמנו ולאחרים: את הזמן שלו, קרבה אוזן קשבת. או בקיצור - נוכחות.