הטבע הוא משאב

פתאום נשבה הרוח/ גלית ראב"ד

הרבה פעמים כשיש בנו כעס, או רגשות גדולים ומציפים אחרים, קשה לראות מעבר לסיפור שהרגש מספר לנו. באופן טבעי כשיש בי כעס אני עוסקת בשחזור המקרה, דמיון של מה הייתי יכולה לומר, אולי מצדיקה את עצמי או מחזקת את העמדה והדעה שלי. התודעה שלי צרה ומצומצמת, הדעה שלי ברורה ונוקשה והדרך בה אני רואה את הדברים חד משמעית. כל אלה מאד מקשים עלי לשחרר את הרגש, לתת לו לחלוף.

אם המצב מאפשר, אם אין הצפה רגשית גדולה מידי, נוכל הלשתמש במדיטציה ככלי לשחרור רגשות והרחבת הפרספקטיבה. אבל לפעמים זה לא אפשרי. הישיבה השקטה רק גורמת למחשבות להתרוצץ עוד ועוד ואף מגבירה את הרגש הלא נעים.

במקום להמשיך לנסות לפתור את המקרה, לפעמים עדיף להסיט את תשומת הלב שלנו אל משאב נגיש. אולי לצאת החוצה אל הטבע, להתקלח, לשתות ולאכול משהו טעים, לדבר עם חבר/ה או לעזור למישהו. דווקא הזזת תשומת הלב אל דברים מיטיבים וממשאבים עשויה לאפשר לנו לחזור אל הרגש עם ראייה מעט יותר צלולה, פחות היאחזות וגמישות מחשבתית מסויימת. הטבע באופן טבעי ומופלא, מזכיר לנו שהכל חולף, משתנה, מתחדש וממשיך.

"תמר, מעיין ועדן היו החברים הכי טובים מאז ומעולם, אבל היום, משום מה, כולם רבו עם כולם". כך מתחיל הסיפור המקסים הזה, דרכו ניכנס לבוסתן ולטבע ונגלה האם בעזרת הרוח שנשבה והביאה מתנות, ובעזרת אמפתיה ודאגה לאחר יצליחו שלושת החברים לזוז מעמדתם ולהשלים.