לדון לכף זכות

אולי בכלל למשל / טוביה דיקמן

אחד המקומות הכי מפתיעים לתרגול מיינדפולנס הוא בתוך המכונית. כן כן, בזמן שאנחנו לבדנו בדרכים יש לנו הזדמנות נפלאה להתבונן על כל ההרגלים האוטומטיים שלנו. אלה שמשרתים אותנו מדהים, כמו לדוגמא היכולת שלנו לנהוג ולהתרכז בכביש ובו זמנית לשיר או להקשיב בקשב רב לפודקאסט מעניין. ואלה שאולי פחות..? כמו לדוגמא לכעוס כשעוקפים אותי בתור, לצפור מהר מידי כשמישהו לא מתקדם ברמזור, לענות, לצעוק, לקלל...

כשהתחלתי להתבונן בעצמי בזמן נסיעה קרו כמה דברים. בשלב הראשון הבנתי שכל הכעס והתסכול מהכביש נשאר אצלי. גם כשאני חושבת שמישהו אחר עשה טעות ואני כועסת עליו ממש, כל התסכול שלי נשאר בתוכי ואצלי וצובע את התודעה שלי גם הרבה אחרי שהמכוניות שלנו התרחקו אחת מהשניה.

בשלב השני עשיתי עם עצמי עסקה שכל פעם שמיהו יעקוף או יידחף בתור לפני - אפסיק להתעצבן ותמיד אניח הנחה נחמדה בסגנון "אולי הוא ממהר כי אשתו יולדת". בהתחלה זה הרגיש מזויף, לא באמת התכוונתי לזה ולא הצלחתי להגיד את זה בלי טון כועס וצדקני מתחת להנחה התמימה. אבל עם הזמן, ובעיקר כשיצא לי להגיד את זה מול בנותיי, שמתי לב שהלב שלי התרכך, וסימני הקריאה התחלפו בסימני שאלה - כי... אולי באמת אשתו יולדת? או אולי חלילה קרה משהו פחות נעים ולכן הוא ממהר?

בשלב השלישי ההתבוננות הזאת הובילה אותי לתשומת לב אל כל אותם מקומות בחיים בהם אני שופטת, וכמה המח שלנו אוהב את הדיכוטומיה הזאת של נכון ולא נכון, שחור ולבן, צודקת וטועה. מעבר להתבוננות נטולת שיפוטיות ומלאת חמלה, על הטבע האנושי שלי, אני נעזרת בשיטת "העבודה" של ביירון קייטי. רוצה לנסות? כל פעם שחולף בך משפט שיפוטי ניתן לבחון אותו דרך 4 שאלות:

1. האם זאת האמת?

2. האם אני יכול.ה לדעת בוודאות שזאת האמת?

3. איך אני מגיב.ה כשעולה בי המחשבה הזאת?

4. מי אהיה בלי המחשבה הזאת?

קיפוד וברווז יצאו ביום שמשי עם אופניים ובדרכם פגשו את החתולה שהעלתה עליהם ענן אבק עם האופנוע, את מר תיש שחסם את הכביש ואת גברת שועלה שקטפה עד הפטל האחרון מהשיח. אבל למה? האם יש הסבר מוצדק לכל החיות? סיפור מקסים שמזמין אותנו לדון לכף זכות, לראות את הטוב במעשיהם של האחרים ולזכור שיש הרבה שאנחנו פשוט לא יודעות ויודעים.