סבלנות וזיתים
הגינה - מתוך צפרדי וקרפד ביחד/ ארנולד לובל
בסתיו האחרון יחד עם השכנים החמודים שלנו עמדנו ביום חמים תחת עץ הזית הנדיב שלהם ומסקנו כמויות של זיתים, הפרדנו, אספנו ובסוף נשארה אצלנו מריצה מלאה בזיתים שהתחייבתי להפוך לאכילים.
יכולתי לכתוב תחת הכותרת פה על השמש החמה שליטפה אותי במסיק, על שטיפה וחריצה של אלפי זיתים, השריה, החלפת מים, ריח השום שעטף את המטבח, צריבת מיץ הלימון באצבעות. יכולתי גם לפרט על הפחד מכשלון, על ההיאחזות בתוצאה, על תחושת האחריות וחוסר הוודאות (כי לא באמת כבשתי זיתים מעולם )...
אבל חשבתי דווקא לכתוב על סבלנות. מי שכבש בעבר בוודאי כבר יודע, זיתים זה לא מלפפונים אחרי סקירה לא קטנה של מתכונים, עשיתי כהרגלי ממוצע ויצאתי לדרך, בידיעה שתוך 3 חודשים זיתים טעימים בידיי. מה כבר יכול להיות?
הם ישבו על השיש כל כך יפים. אני הסתכלתי עליהם והם עליי בחזרה. מבקרים הזהירו שזה לוקח שנה, אחרים דרשו לטעום כאן ועכשיו. ואחרי זמן מה וכמה טעימות מתסכלות החלטתי להכניס לארון את כל היופי הזה. נזכרתי שבשביל זיתים טעימים צריך עוד דברים חוץ מזיתים, לימון, שום ותבלינים ונכון שאי אפשר לקנות אותה בשום חנות, אבל סבלנות היא בהחלט איכות שאפשר לטפח ולהשתפר בה.
בכל תרגול מדיטציה היא מזכירה לי פחות לצפות ויותר לשחרר. לסמוך על התהליך, על הטבע ועל הדרך, וגם שהשינוי לא תמיד מדיד וגלוי לעין שלי..
בסיפור "הגינה" מתוך צפרדי וקרפד ביחד, קרפד רצה גינה יפה כמו של צפרדי. האחרון הביא לו כמה זרעים עם הבטחה שתוך זמן קצר גם הוא יוכל להנות ממראה פרחים בגינתו. במהלך הסיפור הקצר יגלה צפרדי שלא די באדמה, השקיה ושמש למטרה זו, ועל הדרך יגלה עוד דרכים יצירתיות לעודד את הזרעים לנבוט.
סיפור מקסים וקצרצר מלא ברגעים ורגשות אנושיים.
הצעה לתרגול עם ילדות וילדים
כמעט בכל זמן בשנה יש זרעים שאפשר לזרוע באדמה, להשקות היטב ולעקוב בסבלנות אחרי ההתפתחות שלהם. ילדות וילדים מאד נהנים מהעיסוק והחיבור עם האדמה, ובנוסף היכולת לגדל ולדאוג לצמח מעצימה אותנו ומחזקת את הבטחון שלנו. גם אם הזרע לא נבט, נוכל לנסות שוב וגם מזה ללמוד על עוד היבטים בחיים שלנו.
גיל
החל מגיל 3. גם בגיל 7-8 עוד נקרא פה בשמחה
